בעיה ושמה שעמום
שלוש מילים שמתארות במדויק את תחילת סיפור האהבה שלי עם אקולוגיה וחיפוש הפתרונות לשימוש מופחת בפלסטיק. זה התחיל כשהתפטרתי מעבודה שחנקה אותי, ומצאתי את עצמי זרוקה על הספה – משועממת. הרגשתי שאני חייבת להיתפס במשהו חדש, תחביב אחר, משהו שאין לי.
סלייד באייפון, לוחצת על היוטיוב, המוצא האחרון כשנמאס מהאינסטגרם והפייסבוק. לחיצה על סרטון אקראי שהופיע בדף הבית הוביל אותי להרצאה מעניינת בטד של בחורה בשם לורן סינגר. לורן עלתה לבמה עם צנצנת זכוכית מלאה בזבל – גומיות, עטיפות נייר, מדבקות, קשים משומשים, טראש יומיומי. היא סיפרה שזו האשפה היחידה שהיא ייצרה בחמשת השנים האחרונות. מודה שבתגובת רפלקס מיידית וסקפטית במיוחד הרמתי גבה ועיקמתי את הפרצוף.
5 שנים? צנצנת אחת-כמעט מלאה?
אצלנו בבית מבקרים את הצפרדע הירוקה לפחות פעמיים ביום. הבחורה הזו גרה בניו-יורק, בירת הפסולת, על מי היא עובדת? החלטתי לסמוך על מרכיבי הפאנלים של טד ולהמשיך לצפות, ואחרי 13:31 דקות הבנתי כמה תועלת אני הולכת להפיג מהשיעמום שתקף אותי, ועיקצוץ קטן ומוכר בבטן גרם לי להבין – אני שואבת השראה. הרגשתי את אותה התחושה שחולפת בתוכי כשאני מתיישבת ליד קנבס ומתחילה לצייר –
התחלה של משהו חדש. השיעמום, האינטרנט והרצון ליצור התערבבו להם יחד וגרמו לי להבין איך אפשר לעשות את מה שנראה לנו בלתי אפשרי – לוותר על הפלסטיק.
אני לא אספר לכם על הנזק שגורמות שקיות הפלסטיק לסביבה וכמה שקיות הנייר מזיקות עוד יותר. אני לא אכריח אתכם לוותר על קשית בבית קפה, אני לא אבקש מכם להפסיק לקנות מברשות שיניים מפלסטיק או קרם ידיים. אני רק אספר לכם, שהתחלתי להרגיש נקייה יותר מאז שוויתרתי על הפלסטיק. כשעובר יום בלי שאשליך פיסת פסולת לפח הזבל, יש תחושה של ניצחון קטן. המשמעת העצמית, החיסכון בכסף, דחיית הסיפוקים, אפילו היצירתיות – כולם תוצאה של שינוי אורח החיים שלי בעקבות החשיפה לבעיה הענקית שהפלסטיק יוצר. פעם חשבתי שמיחזור מספיק, היום אני מבינה כמה יצירתיים אנחנו צריכים להיות בכל הקשור לחיים בסביבה מזוהמת. הכל מסביבנו עשוי פלסטיק, אך תאמינו או לא – אפשר לחיות בלעדיו, ואין לכם מושג כמה זה כייף.
מאת: ורד גולדמן
