הימים בהם דחפתי עוד ועוד בגדים לארון שלי נעלמו מחיי כליל. אבל לא בלי עבודה קשה ותרגול הרגלי צריכה חדשים.
פסקת פלאשבק. אני סטודנטית צעירה הצועדת לה במסדרונות האוניברסיטה בירושלים. בסוף יום לימודים ארוך או מבחן, מבליחה לה מחשבה בראשי- "מגיע לך פינוק". כן, משהו שיעודד אותי. אז אני קופצת למרכז העיר לסיבוב שופינג או מזמינה משהו בקליק. שוב ושוב ושוב. ניחשתם נכון, זוהי קנייה רגשית.
כך ארון ארבע הדלתות שלי המשיך והתפוצץ. לא רק הוא. חפצים נאגרו על מדפים, תכשירי שיער, מוצרים לבית ולמטבח, תכשיטים שנקנו מתוך אימפולסיביות ועוד ועוד שטויות. ולמרות כל הקנייה הריגשית הזו (שבזמנו לא זוהתה ככזאת), ערגתי בסתר לימיי העליזים בהודו בטיול הגדול, עם תיק אחד שבו היה כל עולמי.
מסע גמילה מינימליסטי
אז החלטתי לצאת למסע המינימליסטי. הדבר הראשון שהחלטתי היה להפסיק לקנות כל דבר שהוא. בנוסף, סירבתי לכל דבר שההורים ביקשו להביא לי מלבד אוכל, והכרזתי על התהליך מול חברים. כך גם מנעתי קניית מתנות עתידיות.
ואם הפסקתי לקנות, למה שבכלל אטרח ואצא מהבית או אחפש בגדים באתרי קניות? פתאום התפנה לי זמן. לא עוד אחר הצהריים שנשרף לי על מדידות או מילוי עגלת קניות וירטואלית. או בקיצור- יש לי זמן להשקיע בלימודים, זמן עם חברים וזמן לעצמי.
כשהרגשתי שוב ש"מגיע לי פינוק" על יום ארוך, פינקתי את עצמי בדברים לא חומריים או מתכלים. גבינות טבעוניות, הקוקטייל ההוא בבר שמנעתי מעצמי, הופעה טובה או מסעדה עם חברים.
באופן מפתיע, חשבון הבנק דווקא שמח על השינוי, מסתבר שלהוסיף עוד כמה שקלים על אוכל ובתמורה לוותר על כל השטויות שקניתי, עשה לו טוב. ברגע שהתייצבתי עם המצב החדש, עברתי לשלב הקשה ביותר. להיפטר מכל הדברים ולהישאר עם מעט.
השלב הזה היה טריקי בעיניי, כי הוא שלב ריגשי. הצבתי חוק- כל פריט שמצאתי ושכחתי מקיומו, ישר הלך לתרומה, חברים או מיחזור. הפריטים האלו כללו בגדים שכבר לא התאימו לי, מתנות שאגרתי מחברים, ספרים שסחבתי מדירה לדירה, חולצות מרופטות שסירבתי לשחרר, תכשיטים שלא ענדתי יותר או מחברות לימודים שלא היה לי בהן צורך.
כל פריט כזה הביט בי בעיניים זגוגיות ושאל אותי אם אני באמת באמת משליכה אותו לפח לנצח, יחד עם כל זיכרונות העבר שלי ממנו. בוודאי שכן, עניתי, ואתה גם חולצה, אז תשתוק.
וכך פיניתי מקום. לבשתי את מה שהיה לי בארון , והוא חדל מלהתפוצץ, המדפים פונו ולא היה בהם צורך יותר, ובכלל שכחתי למה יצאתי למסעות קנייה אימפולסיבים, אחרי יום מתיש. הכל היה נראה לי כמו זיכרון רחוק של התמודדות לא בריאה עם החיים.
היום, כמה שנים אחרי התהליך, אני יכולה לומר שבעצם שיניתי את אורח החיים שלי.
סיגלתי לעצמי הרגלי קנייה בריאים יותר ומחושבים יותר, בעולם של שפע שמבטיח לי הבטחות של אושר פיקטיבי. הרי אם אפשר לקנות אושר, הוא בטוח לא ייקנה דרך חולצה בסוף עונה.